<h1>צרור החיים הדרך השלישי סימן ג'</h1>
<h2>דף יט.</h2>
אסור להשכיר לגוי בערב שבת כלים שעושין בהן מלאכה, מפני שנראה כשלוחו של ישראל באותה מלאכה שהוא עושה בהן. ואע"ג דעורות לעבדן שרי בשנתנן לו עם השמש, התם טעמא דכיון דקציץ, גוי בדנפשיה קא טרח, ואין לישראל שום ריוח במה שהגוי עושה בהן בשבת. אבל שכירות כלים יש לו ריוח לישראל בעשיית מלאכה בהן, שהדבר ידוע שאם לא היה רשאי הגוי לעשות בהן מלאכה בשבת לא היה נותן כל כך, הילכך מתהני בה ישראל ואסור, דמחזי כשלוחו של ישראל. אבל ברביעי ובחמישי מותר להשכיר לגוי כלים לעשות בהן מלאכה, דכוליה האי לא אחמור כיון דגוי במלאכתו הוא עושה. אבל כלים שאין עושין בהן מלאכה בשבת, כגון מטה וכסא ושלחן או חלוק, שוכר אדם לגוי בערב שבת. דהא גרסינן לא ישכור אדם כליו לגוי בע"ש, בכלים שעושין בהן מלאכה הוא פירושו, אבל לא בכלים שאין עושין מלאכה. כמקצת הגאונים [נ"א המפרשים] ז"ל.
אין אומרין לגוי בערב שבת שידליק לו הנר בשבת או שיעשה לו אש, שכל דבר שאין אומר לגוי בשבת עצמו אסור לאומרו לגוי אפילו קודם השבת. וכן כתב רב סעדיה גאון ז"ל, וראייתו מההיא דמציעא (צ', א') מהו לומר לגוי חסום פרה ודוש בה.
אין מפליגין בספינה בערב שבת אלא לדבר מצוה. ולהפליג לדבר הרשות, ברביעי בשבת מותר. אבל בחמשי וערב שבת אסור, לא בנהרות ולא בים הגדול. כן כתב רבינו הרשב"א ז"ל, ותמה ז"ל על הנוהגים להפליג אפילו בערב שבת, ואפילו לדבר הרשות, והא דגרסינן בירושלמי (שבת סוף פ"ק) אין מפליגין בים הגדול לא בערב שבת ולא בחמשי בשבת. ב"ש אוסרין אפילו ברביעי, וב"ה מתירין. ארביעי בלחוד הוא דקא שרו ב"ה, משום דאיכא שלשה ימים קודם השבת. אבל בחמשי וערב שבת אסור. ואותן קרונות שמושכין אותן הבהמות, אע"פ שנכנס שם קודם השבת ג' ימים, אסור, מן הטעם שאסרו לרכוב בשבת גזירה שמא יחתוך זמורה להנהיג הבהמה.
ולא יתן אדם בערב שבת לאומן גוי כלים שפסק עמו לעשותם, אלא בכדי שיצא בהן מביתו קודם חשיכה. וכן לא ימכור חפציו לגוי אלא בכדי שיצא הגוי מפתח ביתו קודם השבת. וכן לא ימשכן לו ולא ילונו ולא ישאילנו ולא יתן לו במתנה אלא כדי שיצא מפתח ביתו קודם השבת. והטעם שכל זמן שהוא בביתו אין אדם יודע אימתי נתן לו וכשיצא הגוי מביתו וחפץ ישראל בידו יראה כמי שהלוהו לגוי או משכן לו או מכר לו בשבת. וכן הנותן אגרת לגוי להוליכה לעיר אחרת, וקצץ עמו שכר הולכה, מותר. ואפילו ערב שבת עם חשיכה, והוא שיצא מפתח ביתו. והיכא דלא קצץ, אי קביע דואר במתא, שהוא אדם שמקבץ האיגרות, והוא שיהא שהות ביום כדי שיגיע לבית הסמוך לחומה קודם השבת. ואם אין שם דואר במתא, אלא שהגוי שנותנין לו האגרת הוא שמוליכה לעיר אחרת, אסור. אא"כ קצץ. כמש"כ. לא יצא החייט במחטו סמוך לחשיכה, שמא ישכח ויצא. חייב אדם למשמש בבגדו ערב שבת עם חשיכה. ועל זה אמר רב יוסף (י"ב, א') הלכתא רבתא לשבתא. ואלו שכותשין בוסר בערב שבת לא יסחוט אותו בשבת, אלא שיהא מתוקן קודם השבת.
<h2>דף כה:</h2>
ומדליקין הנר ערב שבת קודם שתשקע החמה. ויש אומרים דהואיל ואמרו הדלקת הנר בשבת חובה, כדי שיסעוד לאור הנר ומשום עונג שבת, הואיל והיא חובה שאינה טעונה ברכה, וכדאמרינן (חולין ק"ו) מים אחרונים חובה, ואין טעונין ברכה. ורת"ם אמר דטעונה ברכה, דדוקא למים אחרונים שהיא חובה משום סכנת נפשות דמלח סדומית, אבל הדלקת הנר בשבת דאיכא משום מצות עונג, טעון ברכה. ולהכי קרי חובה דלגבי רחיצת ידים ורגלים בחמין חובה היא, דרחיצת חמין בערב שבת אינה מצוה כל כך. ועוד אומר רת"ם ז"ל שמצוה להדליק נר. ואם היתה דולקת והולכת זקוק לכבותה ולחזור ולהדליק, כדאמרינן (שבת כ"ג, ב') תנא ההוא סבא ובלבד שלא יקדים ולא יאחר. ורב עמרם גאון ז"ל כתב כן לברך המדליק נר בשבת. ומברך, בא"י [אמ"ה] אקב"ו להדליק נר של שבת. וכתבו בתוספות בפרק במה מדליקין שצריך לברך לכל נרות שמדליקין בשבת שמשתמשין לאורן, כגון שמדליקין במרתף לראות להביא יין לסעודה או בחדר כדי לישכב. ומיהו בנרות של יום הכפורים כגון לדידן דנהגו להדליק, אין צריך לברך דודאי מנהגא הוא ואמנהגא לא מברכין.
<h2>דף לה:</h2>
והיכא שהדליקו הנר בערב שבת והיום יום מעונן, ואחר כך יוצא השמש על הארץ, יכולין לתקן הנר ולהוסיף בו שמן אם ירצו. וכבר כתבנו דהדלקה אינה קבלת שבת, וקבלת השבת היא מי שמקבלו בתפילה, ואע"פ שלא קדש היום. ואם התפלל של שבת בערב שבת שעדיין היה יום גדול רק שנתקשרו השמים בעבים ואחר כך זרחה השמש נמצא קבלה בטעות הוא, ואינה קבלה, ויחיד יכול לעשות אפילו דברים שיש בהם מלאכה. אבל רבים לא יעשו מלאכה כדעת התוספות. ויצוה אדם בביתו בהדלקת הנר, כי הנשים מצוות יותר מפני שהן מצויות בבית.
ומנהג היה בדורות הראשונים לתקוע שש תקיעות בערב שבת דהיינו תקיעה ותרועה ותקיעה, וסדר תקיעה ותרועה ותקיעה. ראשונה היה תוקע במנחה, ונמנעו העומדים בשדות מלחרוש ומלעשות מלאכה שבשדות. והקרובין ממתינין לרחוקים ונכנסין כולן, ועדיין החנויות פתוחות, התחיל לתקוע השנייה נסתלקו התריסין וננעלו החנויות. ועדיין החמין והקדירות מונחות על גבי כירה. התחיל לתקוע שלישית סמוך לשקיעת החמה, סלק המסלק מאכל וראוי לצורך מחר והטמין המטמין, והיו מדליקין הנרות. ושוהה כדי לצלות דג קטן, ואחר כך תוקע ומריע ותוקע ושובת. למדנו מכאן שאין קבלת השבת בהדלקת הנר. דהא הכא כבר הדליק הנר והיה צולה דג קטן ומדביק פת בתנור.
<h2>דף קנא.</h2>
וכתבו בתוס' דישראל שקבל עליו את השבת קודם חשכה מותר לומר לישראל חבירו לעשות לו מלאכה, הואיל והיא נעשית בהיתר לעושה אותה. כדאמר רב יהודה אמר שמואל מותר לאדם לומר לחבירו שמור לי פירות שבתחומך ואני אשמור פירות שבתחומי, אע"פ שהוא אינו יכול לילך שם, דכיון שהוא מותר לישראל חבירו לשמרן, אין באמירתו כלום. והא דרב יהודה, דוקא לחבירו ישראל אמרו, אבל לגוי אסור לומר לו לך ושמור לי פירות שחוץ לתחומי, דכל דבר שאינו עושה אינו אומר לגוי ועושה. ואם הגוי כבר באותו תחום כ"ש שיכול לומר לגוי שישמרם.
<h2>דף קנג:</h2>
מי שהיה בא בדרך בערב שבת והחשיך לו בדרך, וכיסו וכליו בידו, ואין עמו גוי שיתן לו כיסו וכליו, והיתה עמו בהמה. מניח כיסו עליה בעוד שהיא מהלכת, וכשתרצה לעמוד נוטלו מעליה כדי שלא תעמוד כדי שלא תהא שם לא עקירה ולא הנחה, ולא ינהיגנה אפילו בקול כל זמן שהכיס עליה, כדי שלא יהא מחמר אחר בהמה בשבת. היה עמו חרש שוטה וקטן נותנו על החמור ולא לאחד מהם, מפני שהם אדם מישראל. היה עמו [נ"א חרש] שוטה וקטן ולא היה עמו בהמה, נותנן לשוטה. חרש (שוטה) וקטן נותנו לאיזה מהם שירצה, לא היה עמו שום אחד מאלו ולא בהמה ולא נכרי, מהלך עם כיסו פחות מארבע אמות, דטלטול כיס ומעות בתוכו מדבריהם הוא. ופחות פחות מארבע אמות ג"כ מדבריהם, ובמקום הפסד לא העמידו דבריהם. חששו שמא לא יעמיד עצמו על ממונו ויעבירנו ארבע אמות ברשות הרבים ויתחייב מן התורה. וכתב ר"מ ב"ם ז"ל אפילו מציאה שבאה לידו, מהלך בה פחות פחות מד' אמות. ורבינו הרשב"א ז"ל כתב דאם המציאה באה לידו קודם חשיכה ודאי דממונו הוא, לאפוקי מן האוסרין ואומרין שלא התירו אלא בכיסו אבל לא במציאה, דאפילו במציאה כזאת הדין הר"ם במז"ל [נ"א פי' רבינו חננאל ז"ל], אבל אם מצא המציאה משחשכה בזה אינו מודה רבינו ז"ל להר"מ ב"ם ז"ל, דכל שלא בא לידו אלא עם חשיכה אינו ממונו. ומעמידו הוא עליו. ומי שלא משמש בכליו בערב שבת וכיסו קשורה לו, ושכח והוציא כיסו בשבת, יש מי שאוסר להוליכו פחות פחות מארבע אמות. שלא התירו אלא במי שמחשיך לו בדרך בלבד. אבל רבינו הרשב"א ז"ל התיר אף בזה, דהואיל דטעמא דמי שהחשיך לו בדרך הוא משום שאין אדם מעמיד עצמו על ממונו, כך אינו מעמיד עצמו לאבד ממונו שהוציאו בשכחה. ולענין לטלטל מעותיו בתוך ביתו ולהחביאן למי שמתיירא מפני ליסטין או מהשלטון, רת"ם ז"ל התיר כדרך שהתירו במי שהחשיך לו בדרך. והר"מ ב"ן ז"ל כתב שלא התירו אלא כיסו בידו לפי שאין אדם מאבד ממונו בידו, אבל מה שהוא מוצנע בתיבה לטלטל אותו מפני חשש לסטין אסור. ורבינו הרשב"א ז"ל כתב שאם ממונו בשדה מותר, שהרי יש לחוש כדרך שחששו במחשיך לו בדרך, שמא יבא לידי חיוב תורה. אבל לטלטל בתוך ביתו מיראת ליסטין, אסור. שאפילו אין אתה מתיר לו ויבא לטלטל מעצמו ולהצניע, אינו בא לידי חיוב תורה בתוך הבית. והילכך אין בדין שנתיר את הטלטול כדי שלא יבא לידי טלטול.
<h2>דף קנד:</h2>
היה בא מן הדרך בלילי שבת ובהמתו טעונה, כשיגיע לחצר החיצונה נוטל את הכלים הניטלין בשבת, ושאינן ניטלין מתיר החבלים והשקים נופלין מאליהן. [היו] כלי זכוכית והשקים קטנים, מתיר השקים והם נופלין. ואם נשתברו אין כאן הפסד גדול, ולמיעוט הפסד לא חששו. אבל אם היו השקים גדולים ומלאים, דהפסד גדול יש בשבירתם, פורק בנחת. ומ"מ לא יניחם על גבי הבהמה, משום צער בעלי חיים.
